ביום 15.10.2017 אישר בית המשפט הצבאי את גירושו לרצועת עזה של צעיר פלסטיני, המתגורר בגדה המערבית מזה כ-21 שנה, מאז עבר לשם מהרצועה עם משפחתו בהיותו בן פחות משנה – זאת, שנים רבות קודם שישראל החלה לדרוש היתרים לשהייה או "השתקעות" בגדה. הצעיר נכלא בידי הצבא בספטמבר 2016 והיה צפוי להשתחרר מן הכלא במאי 2017. אולם סמוך למועד שחרורו, התבשר על ידי רשויות המדינה בדבר הכוונה לגרשו לעזה עם שחרורו ממאסר, בהתבסס על כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין.

בית המשפט הצבאי קבע בהחלטתו, כי על אף שהצעיר נכנס לגדה כקטין וחי בה כל חייו, הרי שכעת ניתן להגדירו כ"מסתנן", משום שאין הוא קטין עוד. כמו כן, ובהתבסס על חומר ביטחוני הקיים בעניינו של הצעיר, קבע בית המשפט כי יש לגרשו לרצועה.

ביום 7.11.2017 עתר המוקד לבג"ץ, על מנת למנוע את הגירוש. בעתירתו חזר המוקד על הטענה, כי לא ניתן להתייחס אל הצעיר כאל "מסתנן", שכן, היתרים לשהייה בגדה קיימים רק משנת 2007, בעוד שהצעיר עבר לגדה כדין שנים רבות קודם לכן. עוד הוסיף המוקד, כי בתקופה הרלוונטית, לא הייתה כלל מחלוקת כי הגדה המערבית ורצועת עזה מהוות יחידה טריטוריאלית אינטגרלית אחת. בנוסף טען המוקד, כי התנאי הבסיסי להגדרתו של אדם כ"מסתנן" הוא היותו נתין זר, אלא שבמקרה זה אין חולק כי הצעיר אינו נתין זר, אלא תושב הרשות הפלסטינית כל חייו, ולכן אינו יכול להיות מוגדר כ"מסתנן" בשטחי הרשות הפלסטינית. אשר לחומר הביטחוני טען המוקד, כי ההחלטה העומדת למבחן אינה החלטה על "גירוש מטעמי ביטחון", כי אם החלטה על "גירוש מסתנן", וככזאת יש לבחנה.