ביום 31.5.2016 דחה בג"ץ פה אחד עתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט כנגד הכוונה להרוס את בית משפחתו של קטין, שביצע פיגוע דקירה ביום 17.1.2016 בדרום הר חברון. השופטים קבעו, כי הגם שאין כל ראיה שבני המשפחה ידעו על כוונת הבן לבצע פיגוע, הרי שהתמונה המשפחתית המצטיירת בדיעבד היא של תמיכה בפיגועים, ועל כן במקרה הנדון מתקיים צורך בהרתעה צופה פני עתיד של מפגעים פוטנציאליים ובני משפחותיהם.

ביום 2.6.2016 ביקש המוקד להאריך את פרק הזמן עד לביצוע ההריסה, שאמור היה לפוג ביום 10.6.2016, כדי שהמשפחה תוכל להגיש בקשה לדיון נוסף בעתירה. בית המשפט דחה את הבקשה.

ביום 9.6.2016 הגיש המוקד בקשה דחופה לדיון נוסף, בהרכב מורחב, ולעיכוב ביצוע ההריסה עד לתום ההליכים. המוקד טען, כי הוצאת צו הריסה לבית משפחתו של קטין הינה צעד חריג ובלתי מידתי והדגיש, כי חרף גילו הצעיר של המבצע (שהיה בן חמש-עשרה וחצי בעת האירוע), לא ניתן לכך כל משקל בפסק הדין. המוקד עמד על כך כי אין נתונים ברורים על מידת יעילותה של הריסת בתים עונשית ככלי הרתעה למפגעים פוטנציאליים בכלל, וסוגייה זו כלל לא נבחנה במקרה של קטינים.

בבקשה הציג המוקד נתונים אמפיריים שנאספו בשנים האחרונות אודות ענישה והרתעה של קטינים, המצביעים בבירור כי אופן פעולתם של קטינים אינו רציונאלי בהכרח, וכי אין מִתאם בין חומרת הענישה לבין אפקטיביות ההרתעה. זאת ועוד. המשפט הישראלי הכיר זה מכבר בעיקרון, לפיו התנהגות קטינים מוּנעת מגורמים שונים מאלו של התנהגות בגירים, ובהתאם לכך, יש להשתמש בכלים משפטיים אחרים במקרה של נאשמים-קטינים. למרות זאת, כלים אלו אינם מיושמים בתחום של הריסת בתים עונשית ומעשיהם של קטינים ובגירים לא זוכים להתייחסות שונה באופן מהותי.

בית המשפט קבע, כי הפעלת תקנה 119 כנגד בני המשפחה היא מידתית, חרף היעדר מעורבות או ידיעה מצד בני המשפחה על כוונת הבן, וזאת כיוון שהיה עליהם לדעת על כוונותיו (ידיעה קונסטרוקטיבית), לאור גילו ומגוריו בבית הוריו. בהתייחסו לכך טען המוקד, כי גבולותיו של מושג הידיעה הקונסטרוקטיבית אינם ברורים כלל וכלל והדגיש, כי משמעה של קביעה כזו היא "שאין למשפחה כל דרך להימנע מהריסת ביתה אם אחד מבני המשפחה מחליט לבדו על ביצוע פיגוע".

המוקד טען, כי מדובר בשימוש בתקנה 119 כאמצעי ענישה, בניגוד לתכלית המוצהרת, שהינה הרתעתית בלבד. בית המשפט ביסס את החלטתו על התבטאויות מפי בני המשפחה לאחר האירוע, והסיק מהן על תמיכה בפיגועים. תחת התמקדות בהרתעה של משפחות של מפגעים פוטנציאליים היכולות למנוע את הפיגוע, יש כאן ענישה של המשפחה הקונקרטית, על אמירות והיעדר גינוי לאחר האירוע, וניסיון תמוּה של בית המשפט לפקח על כישורי ההורוּת של הורים למפגעים-קטינים.