ביום 3.3.2016 הגיש המוקד לבג"ץ שתי עתירות, בבקשה לבטל צו הריסה עונשית, שהוּצא לבית במחנה הפליטים קלנדיה; עתירה אחת הוגשה בשם המשפחה והאחרת בשם השכנים. בבית מתגוררת משפחתו של צעיר בן 17, שביצע פיגוע ביום 25.1.2016 בהתנחלות בית חורון. הדירה ממוקמת בקומה השלישית בבניין בן ארבע קומות, ובה מתגוררים הוריו ואחַיו של הצעיר. המוקד טען, כי הכוונה להרוס את בית המשפחה מהווה צעד בלתי מידתי, נוכח חוסר מעורבותה של המשפחה במעשי בנה.

ביום 23.3.2016 התקיים דיון מאוחד בעתירות, במהלכו עלתה שאלת אחריותם של ההורים, שכן המפגע קטין ולמשפחה לא היה ידוע על כוונתו לבצע פיגוע. השופט זילברטל ציין, כי ככל שאחריות הקטין מצטמצמת, כך גדלה אחריות ההורים: "צריכים היו לדעת. חובת הורים להשגיח על קטין שונה מחובת הורים להשגיח על בוגרים". המדינה הציגה לשופטים חומר חסוי בעניין שיחות שקיים השב"כ עם אביו של הצעיר כמה חודשים קודם לאירוע, במהלכן הוזהר האב כי עליו לפקוח עין על הבן "לאור סימנים מעידים".

בפסק דין שניתן ביום 12.4.2016 דחה בג"ץ את העתירות; עתירת השכנים נדחתה על הסף לאור החלטת המדינה לנקוט ב"הריסה ידנית", תוך מילוי חלל הדירה בגדר תיל וחומר מוקצף. בעתירת המשפחה קבעה השופטת ברון, כי החומר המודיעיני שהציגה המדינה "מלמד באופן חד-משמעי על מוּדעות מצד אבי המשפחה, בזמן אמת, למסוּכנות שנשקפה מבנו". השופט עמית אימץ את קביעתה של השופטת ברון בפסק דין שניתן לאחרונה (בג"ץ 1125/16), לפיה מידת המעורבות של המשפחה צריכה להוות שיקול מכריע בבחינת המידתיות של ההחלטה להפעיל את תקנה 119, ובהקשר זה אף ידיעה קונסטרוקטיבית (של "עצימת עיניים") תיחשב כמעורבות. השופט הוסיף, כי "במקרה דנן, קטינוּתו של המפגע אינה יכולה לעמוד לעותרים, נהפוך הוא".