ביום 1.12.2015 התקבל פסק דין בעתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט, כנגד החלטת הצבא להרוס את דירת משפחתו של החשוד בתכנון פיגוע, שהוצא אל הפועל ביום 1.10.2015, בו נרצחו בני הזוג הנקין.

בית המשפט קבע, כי החלטת הצבא הינה סבירה ומידתית, ועל כן אין מקום להתערב בה. "נחה דעתי כי המשיב הרים את הנטל הרובץ על שכמו, לעניין האפקט ההרתעתי שיש בהפעלת הסמכות לפי תקנה 119, ונראה כי הדברים נבחנו, בכובד ראש, לאחרונה, על רקע אירועי הטרור הפוקדים אותנו בשבועות האחרונים", כתב השופט שהם בפסק הדין. השופט הנדל הצטרף לעמדה זו ואף ציין, כי מצא את החומר הסודי שהציגה המדינה, בדבר אפקטיביות ההרתעה הטמונה לכאורה בהריסת בתי מפגעים, משכנע משציפה.

מנגד, סבר השופט מזוז, בדעת מיעוט, כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לדחיית העתירה. מצד אחד, עדיין מתנהלת חקירה פלילית כנגד הצעיר, שלא נטל חלק בפיגוע הירי, אולם חשוד בנטילת חלק בהתארגנות; מצד אחר, הוצאת צו ההריסה לפועל משמעותה פגיעה חמורה ובלתי הפיכה במשפחתו של הצעיר – בנפשות חפות מפשע.

השופט מזוז ציין, כי הפעלת תקנה 119 מעוררת שאלות נוקבות לא רק ביחס לדין הבינלאומי, אלא גם במסגרת המשפט הישראלי. השופט מזוז התייחס לטענות שהעלה המוקד בשורת עתירות נגד הריסות עונשיות, כמו גם בעתירה זו, לפיהן תקנה 119 "עומדת בסתירה לדין הבינלאומי ההומניטרי, לרבות [כללים] אלה האוסרים ענישה קולקטיבית, פגיעה ברכוש" ופוגעת בעיקרון המידתיות של המשפט החוקתי הישראלי. בהקשר זה ציין השופט מזוז, כי הקביעה "לפיה הסנקציה לפי תקנה 119 היא בגדר אמצעי הרתעתי ולא עונשי, אינה נקיה מסַפֵק", וכן הקביעה כי תקנה זו "עומדת בתוקפה כהוראת דין פנימי הגובר על הוראת דין בינלאומי" – "אינה נקיה מסַפֵק". השופט מזוז הדגיש כי נדרש בירור מעמיק של סוגיות עקרוניות אלו, וציין כי "בחינת תקנה 119 על פי כללי המשפט המינהלי והחוקתי הישראלי כאמור עשויה לחייב הצבת סייגים ותנאים להפעלתה וקביעת הבחנות שונות באשר לגדרי המותר והאסור בענין זה".