ביום 31.12.2014 דחה בג"ץ את עתירות המוקד להגנת הפרט כנגד החלטת ישראל להרוס את בתיהם של שניים מתושבי ירושלים המזרחית, אשר ביצעו את הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. בית המשפט קיבל את טענות המדינה, לפיהן הנימוק להריסה הוא הרתעתי ולא עונשי וקבע, כי לאור מעשיהם החמורים של השניים, אין מניעה להרוס את הבתים. עם זאת, במשך חודשים ארוכים נמנעה המדינה מלממש את צווי ההריסה שהוצאו לבתים, המצויים שניהם בשכונת ג'בל מוכבר, ככל הנראה בשל חשש כי הדבר עלול להבעיר שוב את ירושלים המזרחית.

ביום 1.7.2015, חצי שנה לאחר מתן פסק הדין בעתירות, אטמו כוחות הביטחון את בית משפחתו של אחד המפגעים. שש נפשות – הוריו של המפגע וארבעה אחיו, אשר לא חטאו בדבר – נותרו ללא קורת גג.

ביום 7.7.2015 הגיעו כוחות משטרה מלווים בחיילים לבית משפחתו של המפגע האחר וערכו בו מדידות. החיילים מסרו לבני המשפחה כי ישובו לבית למחרת, כדי להרוס את הקומה העליונה, בה מתגוררים אלמנת המפגע ושלושת ילדיה הקטינים. במקביל, ערכו כוחות הביטחון מדידות גם בבית משפחתו של היורה בפעיל הימין יהודה גליק, המצוי בשכונת אבו תור, כנראה לקראת אטימת החדר ששימש למגורי היורה.

בצהרי אותו היום הגיש המוקד עתירה דחופה לבג"ץ, בדרישה שלא לממש את צו ההריסה לבית בג'בל מוכבר. המוקד הזכיר, כי המדינה מצדיקה הריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום בטענה שההריסה עונה על צורך חיוני בהרתעת מפגעים פוטנציאליים. ברם, לא ניתן להמשיך ולהיתלות בעילת ההרתעה משחלפו כשמונה חודשים ממועד ביצוע הפיגוע. מימוש ההריסה כיום, טען המוקד, היא פעולת נקם ותו לא.

בית המשפט דחה את העתירה שעות ספורות לאחר הגשתה. "משאושר ביצוע הצו על ידי בית משפט זה", כתבו השופטים, "עיתוי ביצוע צו ההריסה מסור ככלל לשיקול דעת המשיב על פי נתוני הזמן והמקום".